25.3.1921 – 11.1.2010
בת זוג ללייביש. אם לחנה, ישראל וישי. ממייסדי שמיר.
נולדה בבקאו שרומניה ב-25.3.1921,
נפטרה ב-11.1.2010.
קבורה בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.
ציפורה לבית הרשקוביץ נולדה ברומניה ב-1921, ועלתה לארץ עם הוריה ב-1935. לשמיר הגיעה כחברה ב-1943.
ציפורה הקימה את ענף המכוורת בשמיר ב-1949 ועבדה בו עד שנדרשה, כבנות דורה, לעבוד בענפי השירות. היא עברה למחסן בגדי הילדים ואחר כך למתפרה, שם התמחתה בגזירה. בעבודה זו התמידה עד 1990, אז עברה למתפרת שלא”ג שנפתחה, ועבדה בה עד לפרישתה ב-1996. בין לבין עבדה במטבח, ב”חמי טבריה בבית” ובעוד מלאכות רבות, תמיד חרוצה, עניינית, תכליתית ומסורה.
כמעט כל השנים הייתה ציפורה מעורבת בפעילות חברתית: הפעלת המועדון לחבר, ועדה הקשר עם חיילים ובנים, טיפול באולפנים ובחברות נוער, פעילות פוליטית וכהונה ארוכת שנים בוועדת החברים.
בשמיר הקימה משפחה עם לייביש ונולדו חנה, ישראל וישי. גם אסתר בנדרסקי (ולן) מצאה בית חם בביתם. שבט המשפחה התרחב עם כלות ונכדים. בכל חייה הייתה ציפורה סקרנית ומלאת עניין בסובב, בקיבוץ ובארץ. בגיל מאוחר יחסית יצאה ללימודים כדי להשלים השכלה גבוהה שלא ניתן לה להשלים בגיל צעיר יותר. עניין זה התבטא גם בטיולים רבים שעשתה בארץ ומחוץ לה, עד שהגיל והתאונה בסין עצרו אותה. ראינו את ציפורה מנסה לחיות חיים מלאים ככל האפשר.
בריאותה החלה להתערער בשנים האחרונות, אך ציפורה לו ויתרה. היא התמידה בהשתתפות בישיבות המזכירות הרחבה ובעוד עיסוקים רבים. בשנתיים האחרונות, בנוסף להתדרדרות במצבה הבריאותי, לא שבעה נחת.
ציפורה השאירה תמיד רושם של אשה המתעקשת לקבוע את גורלה ועתידה, ויודעת לעמוד על שלה בתקיפות אך בהגינות.
יהיה זכרה ברוך!
אמא,
מילה אחת המכילה כל כך הרבה, ולמעשה היא כל העולם ומלואו.
שנה עברה, ורק עכשיו אני מתחילה לתפוס את מלוא משמעות העובדה שאת אינך זמינה לי יותר. עוד לא מחקתי את מספר הטלפון שלך מהזיכרון בטלפון שלי, ולפעמים אני מתעכבת עליו בחיפושי אחר מספר טלפון אחר, ותוהה האם הפעם אקבל תשובה.
במכונת התפירה שלך יש הרבה עבודות חצי מוכנות וסקיצות לעבודות נוספות, ובארגזים שקיבלתי אחרי לכתך יש אוספים שונים וכתבי יד רבים שאפילו לא הצלחתי להתחיל למיין ולראות מה אפשר להמשיך ומה צריך להשמיד. בקיצור – עולם שלם של אדם שהיה ואיננו – אמא שלי, שלנו!
מה אספר עליך שעדיין לא נאמר?
כל החיים למד ולא הפסקת ללמוד בתל-חי עד ימיך האחרונים. היית אם המשפחה וליכדת את כולנו, האחים, האחות, הנכדים והנינים. את היית הדבק המלכד, המפשר והעומד בפרץ של כל המשפחה החיה והגדולה הזו, שהתחילה במסד והתפצלה אחר כך גם לוולן ולוורנר והלאה לנכדים ולנינים.
אבל בנוסף – את היית ממקימי קיבוץ שמיר, היית משלוש הבחורות הראשונות שעלו לברגיאת ושימשת כאשת הקשר הראשונה של הקיבוץ בחיתוליו. הקמת את מכוורת הדבש של הקיבוץ, ואני זוכרת שכשהייתי קטנה וקראתי לך בלילות – הרבה פעמים אבא הופיע במקומך כי את היית עסוקה. רק לאחר שישראל נולד חזרת הביתה לתמיד, אבל אז כבר היו אסתר וישראל, אני לא בת יחידה אלא אחת משלושה – משפחה.
סבים וסבתות לא היו בנמצא, רק אבא ואמא וילדים שהתכנסו לארוחת ארבע המסורתית בבית ההורים הצנוע. אחר כך היו טיולי שבת לחיפושי פטריות בחורף ומגוון עיסוקים שלם בימי החורף הגשומים.
קשה בזמן הקצר הנתון לתאר את כל מה שהענקת לי באופן פרטי ולכולנו בכלל, אבל אסיים ואומר שהענקת לי עולם שלם – הרבה אד תחומי עניין ויצירה. שאלות ותשובות לנושאים רבים ומגוונים וגם תהיות רבות לגבי העתיד. ניסית לתת לנו כלים להתמודדות עם החיים, וזאת במערכת שהפקיעה מידיך את חינוך הילדים בצורה הכי קשה האפשרית.
תראי איזו משפחה מגוונת יצרת. אנו כולנו עומדים עכשיו על מנת לזכור אותך, אמא, את מה שהיית ואת מה שהותרת לנו כזיכרון נצח לעתיד.
יהי זכרך ברוך!
חנה ורנר
