8.12.1918 – 1.2.2014
בת זוג לדודיק. אם למשה, לנגה, לאורנה ולאילן. ממייסדי שמיר.
נולדה ברומניה ב-8.12.1918,
נפטרה ב-1.2.2014.
קבורה בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.
בדרך לכאן שירה שאלה אותי: “אמא, מה קורה אחרי שמתים?” בדיוק שמענו את אריק איינשטיין ברקע, וזה פתח שיחה על נשמה, על הלב ועל המגירות שבלב. מעין אמרה שבין כל המגירות יש אחת גדולה שמחולקת לשניים: חצי אהבה וחצי נשמה.
יש משהו בדיבור הזה שמביא מחשבה אחרת על המשמעות של הדורות והשרשרת הזו, ועל זה שהבת של סבתא בטיה היא עכשיו הסבתא של מעין ושירה וגל ובן, ומנחם, יעלי, ברוך, חיים, יוסי, שלום ויום-טוב. ועל המשמעות הזו של זיכרונות ילדות שנצרבים איפשהו עמוק בפנים ומונחים באחת המגירות האלו, או אולי במגירה הראשית, זו של האהבה והנשמה.
והילדות שלנו מלאה באינסוף זיכרונות מסבא וסבתא שלנו בארוחות ערב של שבת, עם אורנה ומשה ואילן ומשפחותיהם ואנחנו. איך דגנית ואני היינו עושות הצגות של קוסמים, ועופר וגלעד משתוללים, משחקים עם אילן על הדשא, איך אמנון מגיע מהצבא בלבנון, ויושבים אצל סבא וסבתא.
טקסי מפגש הזיכרון השנתיים לאילן קרן-צור, הנסיעות לתל אביב לדודה איווה. וגם זיכרונות עוד יותר תמימים ורחוקים – גיל שלוש, “טלאפלא” אצל סבא וסבתא – כי רק לוותיקים היו טלוויזיות (שחור לבן). או: חוזרים מהמוסד והולכים לבית של סבא וסבתא, כי שם תמיד היה לנו מקום, תמיד שמחו שבאנו ותמיד היה אוכל חם.
לפני כמה ימים עופר ואני עוד הספקנו להיפרד מסבתא ונזכרנו איך היינו מגיעים וגונבים סיגריות מהקופסא של סבא, לוגמים קצת ורמוט מארון המשקאות (כאן גלעד מוסיף תיקון: לא צריך היה לגנוב… סבא היה מציע… גם ויסקי).
אהבנו את סבתא שלנו, הבית שלהם היה תמיד פתוח ומקבל בשבילנו, ויש במקום הזה המון זיכרונות תמימים, נאיביים ורכים.
ואנחנו יודעים שהיו גם חלקים אחרים, יותר מורכבים ויותר “של מבוגרים”, אבל בשבילנו הסבתאות הזו הייתה מקום בטוח, מכיל ואוהב, שתמיד נותן מקום בלי לשאול יותר מדי שאלות.
סבתא מותק, אנחנו אוהבים אותך. מאז שסבא נפטר אנחנו מרגישים הרבה פעמים שהוא שומר עלינו, עכשיו גם את תצטרפי.
אוהבים אותך ומאחלים לך דרך צלחה ושלווה ועטופה, כמו שידעת לתת לנו.
יהי זכרך ברוּך!
נכדיך בשמיר: רינת, דגנית, גלעד ועופר
