אביטל אשל

12.6.1931 – 4.11.2018
כ”ז בסיוון תרצ”א – כ”ה בחשון תשע”ט.

בת זוג לאנצ’ל, אם לטובה, לאילנה ולגילה.

נולדה בפלובדייב, בולגריה, 12.6.1931, ט’ סיון תרצ”ב, נפטרה ב-4.11.2018.

קבורה בחלקה המזרחית.

אנו מלווים היום למנוחות את חברתנו אביטל אשל, לאחר חיים ארוכים ופוריים בשמיר ובחיק משפחתה הגדולה.

אביטל נולדה בשם לוּנה אשכנזי בעיר פּלוֹבְדְייֶב שבבולגריה ב-12 ביוני 1931, להוריה סוזנה ואליהו (איליה) אשכנזי. היא גדלה בעיר וגם בכפר קרוב, שם עבד אביה בבית דפוס. בשנות מלחמת העולם נלקח האב, כמו רבים מהגברים היהודיים, לעבודות כפייה, ואביטל עם אמה ואחותה נותרו בעיר.
בתום המלחמה קם בבולגריה משטר קומוניסטי שגילה יחס הוגן ליהודים. תנועות נוער ציוניות החלו לפעול, ואביטל הצטרפה ב-1945 לתנועת השומר הצעיר.

ב-1948 הפליגה לארץ עם חברי הקבוצה באנייה “בונים ולוחמים”, אך מול חופי תל אביב הם נתפסו על ידי הבריטים והועברו למחנה מעצר בקפריסין. רק במרץ 1948 שוחררו והגיעו למחנה עולים בארץ. במאי אותה שנה באו חברי הקבוצה לשמיר, כאן נקראו “הנוער הבולגרי” ופה השלימו את לימודיהם.

אביטל נישאה בנישואים ראשונים לצבי אשר, חברה לחברת הנוער ואביה של בתה הבכורה טובה. לאחר שנפרדו נישאה לאנצ’ל, שהביא עמו את אריאל ז”ל, בנו מנישואיו הראשונים לאיה.
ביחד הקימו משפחה חמה שאליה הצטרפו לימים הבנות אילנה וגילה. גם הוריה של אביטל באו לגור בשמיר יחד עם סבתה, והשתלבו לתקופה מסוימת בקבוצת ההורים המבוגרים שחיו בקיבוץ לצד ילדיהם.

בשנתה הראשונה בשמיר למדה אביטל בקורס לעובדי נוי במקווה ישראל, אך העדיפה לעבוד בבתי הילדים.
בהמשך הייתה סדרנית עבודה, אקונומית ומחסנאית ילדים, עד שהחלה לעבוד עם עוד חברות ותיקות במתפרת שלא”ג, שם עבדה עד ליציאתה לפנסיה. את כל תפקידיה מילאה בחריצות ובאכפתיות.
ב-1966, למשל, כשלמדה בקורס “כלכלת מזון”, כתבה בעלון שמיר על חדר האוכל בקיבוץ: “לדעתי צריכה ועדת הבריאות להסביר ולכוון את החברים הוותיקים להקפיד יותר על תפריט נכון.
גם לצעירים הדבר לא יזיק. באחד הימים גם הם יהיו ותיקים”.

כשאילנה התגוררה בקיבוץ הצעיר גשור לקחו אביטל ואנצ’ל “שנת חופש” והתגוררו שם כמדריכים מטעם הקיבוץ הארצי. על שהותם בגשור סיפרו שהיה זה תענוג לחיות עם הצעירים ולקחת חלק בבניית יישוב חדש.
אביטל טיפלה באהבה במשפחתה הגדולה, כשאנצ’ל תמיד פעיל, בקיבוץ ומחוץ לו, וממלא תפקידים מרכזיים בקהילה.

ביום הולדתו השמונים, כשהיא יושבת לצדו, סיפרה: “אני לא יודעת מה מרגישה אשת רמטכ”ל, אבל אני חייתי שנים רבות במיטה עם אנצ’ל ומכשיר הקשר, שכל הזמן רעש והודיע מה קורה באזור”.

מותו של אריאל בטרם עת היה מכה קשה למשפחה, שידעה להתלכד ולהתחזק ביחד כדי להתאושש מהאסון. באותן שנים החלו תהליכי השינוי בקיבוץ, ואביטל ואנצ’ל כתבו אז למזכירות שהם מודאגים מהשאלה “מי ידאג לזקנים בעתיד”. לשמחתנו זכו שניהם לראות את הקיבוץ משגשג ופורח אחרי השינוי, וזכו לחיות בו בזקנתם בכבוד וסיפוק.

ב-2010 נפטר אנצ’ל ממחלה ארוכה, אך אביטל אזרה כוחות והמשיכה בחיים מעניינים ופוריים בחיק המשפחה.

אנו משתתפים בצערן הכבד של טובה, אכנס, אילנה וגילה, ובצער הנכדים וכל בני המשפחה.

יהי זכרה של אביטל ברוך.