י’ ניסן התש”י – ד’ ניסן תשע”ו
28.3.1950 – 12.4.2016
בת זוג לעדי, אם למתי, אדם, עמוס ועילי.
נולדה ב-28.3.1950,
נפטרה ב-12.4.2016.
קבורה בחלקה המזרחית בבית הקברות בשמיר.
לעדי, מתי, אדם, עמוס ועילי, הנכדים והמשפחה כולה,
לכתוב הספד לג’ון זה דבר בלתי נתפס. בלתי נתפס שהאישה החזקה, שהקימה משפחה גדולה וטיפלה בה, שהייתה מלאה יוזמות ורעיונות בכל עניין ותחום, שהתגברה על מחלה קשה וכבר עמדה לנסוע לטיול גדול לחגוג את החיים – נלקחה מאתנו בתוך ימים ספורים. כל מה שאפשר הוא לספר פה מעט על חייה, בידיעה שזה רק מעט מזעיר ממסכת שלמה של חיים מורכבים ומיוחדים.
ג’ון נולדה להוריה פיליפ וליליאן פישר במארס 1950, בלוס אנג’לס, ארצות הברית. בשנת 1973 עלתה לארץ והצטרפה לאולפן עברית שהתקיים בשמיר. המורים היו ניסן יואלי, יעקב עופר וצפורה מסד, זיכרונם לברכה, ובהלווייתו של ניסן, עשרים שנה לאחר מכן, היא סיפרה על התקופה ההיא: “…היינו 20 צעירים שבשביל חלק מאתנו זו הייתה הפעם הראשונה בארץ. … אמנם נשארנו רק שלוש בנות בקיבוץ, אבל הקמנו משפחות יפות וגידלנו בנים יפים”.
בשנתה הראשונה בארץ פגשה ג’ון את עדי ונישאה לו, והצירוף הוליד 4 בנים יצירתיים ומוזיקליים להפליא. ג’ון אהבה מוזיקה, אהבה לנגן ולשיר, והייתה חלק בלתי נפרד מכל אירוע וחג בשמיר. היא למדה מוזיקה בירושלים ועסקה גם בהלחנה. בפסטיבל הגליל 1981 ביצעה ערגה את היצירה “שיר ערש לבן האובד”, שג’ון הלחינה למילים של שולה אפרת. חוץ מהעיסוק המתמשך במוזיקה ג’ון עבדה בכמה וכמה ענפי שירות בקיבוץ, טיפלה בילדים בגיל הרך ובתיכון, וריכזה את ועדת החינוך וועדת התרבות. במשך 13 שנים ניהלה את שירות הלקוחות של שלא”ג מתוך יוזמה ומסירות.
בתיקה של ג’ון בארכיון יש הרבה התייחסויות שלה ל”חבורה האמריקנית” בשמיר, שאליה השתייכה. בהספד שכתבה על גילה לזרוביץ’ ז”ל סיפרה על ההווי של האמריקאים “המוזרים”, על מסיבות חג ההודיה, על צחוקים משותפים ודיבורים לתוך הלילה, וכשהספידה את רוזלין ז”ל, חברה נוספת ב”חבורה האמריקנית”, התייחסה להרהורי החרטה על הבחירה בישראל ובקיבוץ שתוקפים מדי פעם כל עולה חדש, וסיפרה על תחושת הבית המתפתחת עם השנים.
ג’ון הייתה אכפתית ומעורבת בכל מה שקרה בשמיר. ממש משנותיה הראשונות בקיבוץ לא היססה להביע את דעותיה, וכך למשל כתבה בעלון כשנתיים לאחר בואה לכאן בעניין היחס לבנים עוזבים והצורך לסייע להם. “אולי כדאי לנו לעזור לבנינו לחיות חיים כפי שהם רוצים”, כתבה, “ולא לעזוב את הקיבוץ בהתמרמרות… משיחות הקיבוץ האחרונות אני מבינה שהכסף נמצא בידינו. אנחנו רק צריכים להחליט איך להשתמש בו”. כשארגנה את אירועי יום האישה כתבה בעלון על היעדרן של נשים בקיבוץ מתפקידי ניהול כלכליים: “אינני מאשימה בכך את הקהילה שלנו. יתכן שהחברה הייתה מאפשרת זאת לוּ האישה בקיבוץ הייתה נרתמת לאחריות מסוג זה”. בעלון אחר התרעמה על העובדה שהקיבוץ מעניק תקציב מיוחד למעשנים ומאפשר עישון בחדר האוכל, וביקשה דיון מיוחד על כך בשיחת הקיבוץ.
ג’ון היצירתית והתוססת אהבה ללמוד, ובגיל מבוגר יחסית עשתה תואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטת חיפה, שאותו סיימה בהצטיינות. היו לה תחומי עניין רבים, רצון עז למעורבות והשפעה, טביעת יד ייחודית ויצירתיות בלתי נגמרת. היא הייתה בשלנית בחסד, וגם את זה עשתה מתוך אותן סקרנות ושמחת יצירה שאפיינו אותה.
לג’ון היו תמיד מחשבות ורעיונות לא-שגרתיים. במיוחד היו לה עין אוהבת והרבה אכפתיות כלפי פרויקטים מיוחדים בקיבוץ. כאוהבת אמנות ופיסול היה לה קשר ארוך עם מאיר אבני, ובשנים האחרונות טיפלה והשקיעה בשיקום גן הפסלים שלו ליד חדר האוכל, ויזמה את שיפוץ הפסלים והצבתם מחדש.
מאז שמתי והנכדים חזרו לשמיר, ג’ון התמסרה לטיפול בנכדים והייתה להם כאם. היא יצאה להתמחות בטיפול ייחודי בילדים אוטיסטים, ויזמה פעילויות למען בתי החינוך המיוחד באזור. היא ניסתה להקים מסגרות לחינוך לא-פורמלי ושירותים למשפחות הילדים, והשקיעה בכך את מלוא כוחותיה. “החזון שלי הוא שיוקם בגליל העליון מרכז למשפחות … שירכז את הפעילויות השונות לאורך השנה”, סיפרה בריאיון ל”מידע 8″.
לג’ון היה לב רחב, והיא הייתה חברה נפלאה ומשקיעה לידידיה. לפני כשנה חלתה ועברה טיפולים קשים, עליהם התגברה בכוח הרצון ובעזרתו של עדי שטיפל בה בצורה נפלאה. כשחזרה לאחרונה לאפות ולעבוד בגינה ידענו שהיא חוזרת לעצמה ושפנייה לעתיד, אך טעינו.
קהילת שמיר איבדה חברה יקרה. ליבנו עם עדי, הבנים והנכדים, שהתייתמו, ועם המשפחה כולה. נזכור את ג’ון תמיד.
יהי זכרה ברוך.
