דוד (דוּדיק) דורון

ט”ו בסיון תרע”ו, – י”ח בכסלו תשס”ו 
16.6.1916 – 19.12.2005 

בן זוג לאטי. אב לארנון, יזהר וכרמית. ממייסדי שמיר.

נולד בקישיניוב שרומניה בט”ו בסיון תרע”ו, 16.6.1916,

נפטר בי”ח בכסלו תשס”ו, 19.12.2005.

קבור בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.

דודיק נולד בקישיניוב להוריו, חיה ואשר ספקטור, שגידלו אותו ואת שני אחיו ואחותו ברוח ציונית חלוצית. ביתם היה בית יהודי צנוע. הבנים והבת למדו בגימנסיה עברית וארבעתם היו חברי “השומר הצעיר”. הארבעה עלו ארצה כשההורים מקווים להצטרף אליהם, אך הם לא זכו ואבדו בשואה עם רבים מבני קהילתם.

בראשית דרכו בשמיר, ב-1938, עבד דודיק כמו שאר החברים ששהו אז ברמת יוחנן – בנמל, בייעור, בחברת “הזרע” ובמפעל “נעמן”, ועוד. עם עליית הקיבוץ לנקודת הקבע והתבססותו בה הצטרף לענף המטעים והמשיך לעבוד בו בהפסקות במשך שנים ארוכות, עד שעבר לעבוד במפעל האופטיקה, ממנו פרש בגיל מבוגר. הוא מילא תפקידים רבים בשמיר כמזכיר, חבר ועדות שונות ועורך העלון המקומי. כן פעל במסגרת הפוליטית של מפ”ם והקיבוץ הארצי ובמשך שלוש שנים ערך את “השבוע בקיבוץ הארצי”, בטאון התנועה. דודיק כתב גם את מגילת הייסוד של הקיבוץ.

חייו של דודיק היו מלאים פעילויות שונות בתחומים שונים. בגיל מבוגר יחסית החל ללמוד היסטוריה יהודית ובסיום לימודיו הוציא לאור את ספרו “גטו קישיניוב – הפוגרום הסופי”. הספר, שתורגם גם לרוסית, מספר את סיפורה של יהדות קישיניוב מהפוגרום הגדול שנערך בה ב-1903 ועד לגירושה וחיסולה בפועל, בשנות מלחמת העולם השנייה. במהלך עבודתו על הספר גילה עדויות של ניצולי הפוגרום הגדול שהוסתרו בגנזך ביאליק ולא פורמו. דודיק פרסם אותן בספר המסכם את העדויות על הפוגרום. הוא גם ערך ספרים נוספים במסגרת עבודתו בתנועה.

דודיק הקים בית עם אטי, שהייתה משענתו בחייו הבוגרים, ונולדו להם ארנון, יזהר וכרמית. הוא זכה לחבוק שלושה נכדים ושלושה נינים לפני שסיפור חייו המלא והמרתק הגיע לסופו.

יהי זכרו ברוך!

פרידה

אני נפרדת מדודיק, ולמעשה אני נפרדת משני אנשים. מדודיק האיש התוסס, הפעיל והמפעיל, ההוגה, החוקר, המעורב, הנלחם בעקביות על עקרונותיו ודעותיו, אך יודע גם ליהנות מיופי, לספר בדיחה, לשעשע ילדים ונכדים ולהעניק דאגה ואהבה.

ואני נפרדת מדודיק של העשור האחרון, השקוע באבלו, הסגור, המסויג, המקמץ בדיבור ובמגע.

אך בשתי הדמויות היו הגינות ואהבה לזולת, אכפתיות רבה וסלידה מזיוף.

ואהבתי את שניהם וזכרו אנצור.

אטי