יצחק (מנו) בן אפרים

ז כסליו ה’תרע”ט – ט אב ה’תשנ”ה 
11.11.1918 – 5.8.1995 

ממייסדי שמיר, אביו של חברנו יגאל בן אפרים.

נולד בפיאטרה-ניאמץ שברומניה ב-25.12.1914.

קבור בחלה המערבית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.

יצחק בן אפרים, או איסאק בפי בני המשפחה, ולאחר מכן מנו – כינוי שדבק בו מגיל צעיר, נולד ברומניה ב-25 לדצמבר 1914 להוריו פנינה לבית סגלר ולאון מוסקוביץ. להורים היו ארבעה ילדים – סופי ומישו המבוגרים ממנו בשנים מעטות, ואסתר הצעירה בשנתיים. את ילדותו עשה בפיאטרה-ניאמץ, כשחלק מהזמן הוא מבלה בבית סבו שהיה שומר יערות בהרים. בהיותו בן ארבע עברה המשפחה לבוקרשט. בהמשך למד מנו בבתי ספר מסודרים, היה פעיל בתנועת “השומר הצעיר” וסיים את התיכון עם תעודת בגרות. לפני עלייתו ארצה היה חבר בהנהגה הראשית של התנועה ושל מרכז “החלוץ”.

בשנת 1935 עלה ארצה עם אשתו יפה שילר (חברתנו ז’נטה יהודאי), והיה מראשוני קבוץ שמיר במחנה הזמני ליד רמת יוחנן. בספטמבר 1940 נולד בנם היחיד יגאל. עד שנת 1943 עסק בסלילת כבישים, סבלות בנמל חיפה, חבר ועד, פועל ומנהל ייצור בבית החרושת ללבנים “נעמן” במפרץ חיפה.

באביב 1944 התנדב לצבא הבריטי במסגרת “השליחים צנחנים”, שהופעלה בשיתוף פעולה בין המודיעין הבריטי לארגון “ההגנה” לשליחת אנשים לארצות הכבושות על ידי הנאצים באירופה במטרה משותפת של יצירת קשר והצלת שבויים של בנות הברית, וכן הצלת יהודים והפנייתם לדרכי בריחה שונות במסגרת “המוסד לעליה ב'”.

את השליחות התחילו מנו ובן זוגו לשליחות, שייקה דן, “בצניחה עיוורת” ללא סיוע מהקרקע בצפון רומניה, ב-4 ליוני 1944. לאחר התארגנות קצרה הם הגיעו לבוקרשט וקיבלו את הפיקוד על הקהילה היהודית המאורגנת בתחומי ההגנה, ההתנגדות והבריחה. את שלושת החודשים הראשונים הם עשו תחת שלטון צבא גרמני, עד לשחרור רומניה על ידי הצבא האדום.

במהלך תקופה זאת עבר מנו את האירוע הקשה בחייו, כאחד מהאחראים על שליחת ספינות מעפילים מנמל קונסטנצה שבים השחור. בהסכם עם השלטון הרומני הפשיסטי יצאו ב-2 באוגוסט 1944 שלוש ספינות, וביניהן “מפקורה” שעלייה העלה מנו בחשאי את הוריו, בלא שידעו שהוא נמצא ברומניה והוא הדואג לעלייתם. האנייה טובעה ב-4 באוגוסט על-ידי צוללת גרמנית(1) ובכך ההורים – שביקרו בארץ במהלך שנות השלושים של המאה העשרים ואף קנו חלקת אדמה להתיישבות – לא זכו לעלות ולהצטרף לבניהם.

עם תום המלחמה חזר מנו לארץ ושוחרר מהצבא הבריטי. לאחר שהות קצרה יצא בדרך לא חוקית, ביחד עם שותפו לצניחה שייקה דן, להמשך השליחות במסגרת המוסד לעליה ב’. רומניה, שהפכה למרכז לפליטים יהודים מכל רחבי אירופה הכבושה, שימשה גם צינור יציאה לארץ ישראל, כשהפעם המאבק הוא עם השלטון המנדטורי הבריטי, שניסה למנוע את כניסתם לארץ. השליחות נמשכה עד אפריל 1948, עם הפסקות לביקורים בארץ בקיץ 1946 ו-1947. כאשר הסכנה להמשך שהותו של מנו ברומניה גברה, הוא חזר ארצה לקיבוץ. בין תפקידיו כאן בשנים 1955-1948 היו בא-כח/גזבר (פעמיים), חבר בצוות ההקמה של המועצה האזורית גליל עליון, ולאחר מכן גזבר המועצה במשך שלוש שנים.

ב-1956-1955 למד מנו בתל אביב את המקצוע טכנאי ייצור, אך כל רצונו לעבוד במקצוע בקיבוץ לא צלח. במכתבו אל המשפחה הקרובה, במאי 1956, הודיע על החלטתו לעזוב את הקיבוץ, שלדבריו “מצר את צעדיו והתפתחותו”. בשנים 1960-1957 למד בטכניון הנדסת ייצור, עבר לתל אביב ב-1960, התקבל לעבודה במכון “לפריון העבודה והייצור” והקים את מחלקת האחזקה.

ב-1963 גויס על-ידי מפ”ם לעמוד בראש סיעה משותפת למפ”ם ולציונים הכלליים בהסתדרות, כמזכיר הסתדרות המהנדסים. הוא נבחר ברוב של 2/3 ומונה לתפקיד, ושנתיים לאחר מכן נבחר שנית ברוב גדול יותר, על רקע אישי, עד לסיום ב-1967. השלב הבא היה הקמת משרד לייעוץ בנושא תעשייה וניהול עם שותפו דב רוט. במקביל עשה תואר שני בארץ ותואר שלישי בארה”ב. תפקידים נוספים שמילא היו בצוות ההקמה של המכון הטכנולוגי בחולון, ולאחר מכן כראש הפקולטה לתעשייה וניהול באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. משנת 1971 היה פרופסור חבר במכון האוניברסיטאי בחולון ולאחר האיחוד גם באוניברסיטת תל אביב, ובאוניברסיטת בן גוריון.

מנו יצא לפנסיה ב-1985, בגיל 71, אך המשיך בקשרים מדעיים וחברתיים עם אוניברסיטת בן גוריון. בעשור האחרון עסק והועסק בתיעוד השליחות אל העם היהודי באירופה הכבושה. הוא נסע מספר פעמים לאנגליה לעבור על ארכיונים ולדלות חומר נוסף. כן עבר על ארכיונים של הסוכנות ושל גורמים אחרים, והיה נשוא “מועדף” על חוקרים ומתעדים ממקומות שונים, ובכלל זה מאירופה, בנושא פעילותו ופעילות חבריו לשליחות במלחמת העולם השנייה. את סיפור שליחותו העלה מנו בספר “ממצור בארץ ליהדות נצורה” שיצא ב-1996. עבודתו המדעית באה לביטוי במספר חוברות הדרכה וספר על “עקרונות האחזקה” בתעשייה.

בדצמבר 1994 ערכנו לו מסיבת יום הולדת שמונים בהשתתפות עשרות בני משפחה וחברים. בתחילת 2005 חלה ירידה בתפקודו כתוצאה ממחלה. התדרדרות נוספת הייתה לקראת סוף 2005, ומנו עבר לבית אבות סיעודי שם קיבל טיפול מסור ומקצועי עד לימיו האחרונים. לצערנו, בגלל מחלתו לא יכול היה לסכם את חיי המעש שלו כפי שלבטח היה רוצה, ואני נאלץ להסתמך על דברים שנאמרו בשנים שקדמו למחלה.

מנו אהב לצלם ולתעד דברים. הארכיון מלא באלפי צילומים משפחתיים ואחרים מסוף המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-21, ואני מקווה שאת חלקם נוכל להציג באחד הימים.

ונסיים באחת התכונות הבולטות של מנו – ההומור. כך נכתב (בראשית כ”א, 3) “ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו … יצחק”. ובהמשך (בראשית כ”א, 6) “ותאמר שרה: צחוק עשה לי אלהים, כל השומע יצחק לי”.

יהי זכרו ברוך!

יגאל

(1) במחקר שערך מנו בשנות ה-90 של המאה ה-20, הוא ביקר בארכיונים העוסקים במלחמת העולם השנייה בלונדון ובמוסקבה. הוא הגיע למסקנה שהאנייה טובעה על ידי צוללת רוסית (סובייטית), משום שהיו עליה כמה קצינים פולניים (שהתחזו לפליטים יהודים), שברחו מהשלטון הקומוניסטי השנוא עליהם ומהרוסים השנואים עליהם כעם. לרוסים הגיע המידע הזה והם זיהו את “מפקורה” כאנייה שעליה נמצאים “הפליטים” הפולנים, וטיבעו אותה.