כ”ו בתשרי תר”פ – א’ באדר תשס”ה
20.10.1919 – 12.3.2005
בת זוג לצבי. אם לגילה, לשלמה וליחיאל. ממייסדי שמיר.
נולדה ברֶשקָן שברומניה, בכ”ו בתשרי תר”פ, 20.10.1919,
נפטרה ב-א’ באדר תשס”ה, 12.3.2005.
קבורה בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.
ליובה לבית ליבמן עלתה ארצה מרומניה באנייה “טייגר היל” שעגנה בחיפה ביום פרוץ מלחמת העולם השנייה – 1.9.1939. כחניכת תנועת גורדוניה הצטרפה לקיבוץ חניתה, אך ב-1945 הגיעה לשמיר עם צבי, אותו הכירה עוד ברומניה. פה נולדו ילדיהם גילה, שלמה ויחי.
בקיבוץ השתלבה ליובה בעבודות שונות, אך הענף שבו התמידה שנים רבות היה החינוך. בין לבין פגשנו אותה במחסן הבגדים, במטבח, ובשנותיה המתקדמות במתפרה, שכן תפירה היה המקצוע שאתו באה לארץ. בין התפקידים שמילאה בשמיר היו השתתפות בוועדת חברים ובוועדת הבריאות.
ביתם של צבי וליובה היה בית מכניס אורחים. בשבתות, בחגים ובאירועים שונים היה המפגש “כשבת אחים גם יחד” – בשירה בציבור, פיצוחים ותקליטים, בעיקר ביידיש. בשכונתנו יצאנו הילדים ואנחנו לטיולים משותפים בשבתות. ליובה, בשקט שלה, הייתה מהלכת בינינו ברגישותה ונעם הליכותיה, ומנעימה את זמננו.
עד ש… חרב עליה עולמה. מותו של צבי היכה בה קשות. קשה היה לה להינחם. ובבית – המשפחה והילדים – ויש לטפל בהם ולדאוג להמשך יחד. עם כל הכאב והצער התייצבה למשימה ועמדה בה בגבורה. כאילו אמרה לעצמה – רק בחזרה לשגרה אפשר להמשיך, לשמור על שפיות וזקיפות קומה עד היום, כשצבי מלווה אותה בכל.
ליובה לא הייתה מהחברות הנאבקות על דעתן בקול, אבל בשיחות בינינו הייתה מביעה את דעתה, מתייחסת ומגיבה בנושאים שונים.
שלוש שנים לפני מותה עברה לבית “סביון”, והמעבר היה קשה לה. עם הזמן הבינה שזה מקומה, והשלימה. היא החלה להשתלב בחיי הבית בדרכה שלה והביעה זאת בהומור.
ליובה נפטרה בת 85, בלי כל סימן שסופה כה קרוב. על כל הכאב שבדבר, נוכל לומר שחסכה מעצמה סבל וכאב נוספים, ובכך תוכל משפחתה להתנחם.
יהי זכרה ברוך!
שולה ברושי
שלום לכם הורים יקרים ואהובים,
חלפה שנה ארוכה מאז ליווינו אותך, אמא, בדרכך האחרונה. לא אגזים אם אומר שלא עבר יום מבלי שאראה אותך בעיני רוחי ואחשוב עליך! את חסרה לי אמא. כל ראש שיבה כפוף מחזיר אותי אליך – הנה את צועדת בקומה שפופה מעט לעבר חדר האוכל לקרוא מודעות, לקחת עיתונים, לראות ולפגוש אנשים – מה שכל כך אהבת!
… והנה נפתחת דלת המחסן ואת באה לראות אותי…
את הולכת לשכנתך-חברתך הנאמנה, שוריקה, שדלתה תמיד פתוחה בפנייך, ומצלצלת ליידע אותי שלא אדאג…
את מבקשת שאקנה משהו בשמך לנינים, כי את מרגישה צורך להביא, לתת. בכל פעם שאני חולפת על פני סביון אני נזכרת בביקוריי היומיים אצלך, כמה אהבת לשבת בחוץ ולהרגיש את החיים שמחוץ לסביון, לראות ילדים משחקים, לברך כל אחד לשלום, לשמוח בשמחותיהם של אחרים, ולהבדיל – כל כך השתתפת בצערו של האחר. דרשת תמיד ללוות את ידידיך בדרכם האחרונה, לא ויתרת! כזו היית: טובה, רגישה, מסורה, כנה ואמתית, ולכן כל אהבו והעריכו אותך. כמה חבל שלא חשת זאת בחייך.
ואז הגיע אותו יום שישי שלא אשכח כל חיי – איך באתי לקחת אותך לארוחת ערב ומצאתי אותך כפי שמצאתי… ומפה המצב התדרדר במהירות ותוך יממה לא היית אתנו עוד. הבאנו אותך למנוחת עולמים, כפי שרצית, לצדו של אבא שאתו כל כך אהבת והערצת. חיית עם הזיכרונות האלה במשך 36 שנים.
ואתה – אבא יקר ואהוב – כל כך כל כך חסר לנו כבר 37 שנים… יום יום ושעה שעה. כל כך הרבה השתנה מאז ועד היום, ואני עדיין חושבת כל פעם איך היו נראים חיינו לו היית היום אתנו ועם על צאצאיך… השמים הם הגבול!
נוחו לכם בשלום הורים יקרים ואהובים זו לצד זה וזה לצד זו, ובכך אולי נתנחם.
יהי זכרכם ברוך.
גילה
אמא
זו פרידה אחרונה, מי כמוני יודע כמה קשה היה לך עם פרידות. ואני כמוך. אבל אני יודע שמא שלא אומר היום, לא אומר אף פעם. אז רק כמה מילים אישיות.
אין לי ספק שהפרידה המשמעותית ביותר בחייך הייתה הפרידה מאבא. כך באמצע החיים כשהכל עוד רק בהתחלה. נשארת פתאום לבד ואת 36 השנים האחרונות, שכל כך הרבה קרה בהן, חווית לבד והיית כאן בשבילנו בדרכך המיוחדת שהשקט, הצניעות, הענווה, הכנות, היושר והאנושיות היו מאפייניה הבולטים.
עומדים פה, סביבך, המון אנשים, וזה כל כך לא מתאים לך היות במרכז העניינים, אבל ככה זה כשאוהבים.
אמא – פה, מול כל החברים, אני רוצה להגיד לך תודה ע כל מה שהיית בשבילי. והרי אותי, הצעיר בבניך, גידלת לבד מהיותי בן 12 באותו יום מר ונמהר שבו איבדנו את אבא. את האמנת בי ותמכת בי בשנות התבגרותי, הסכמת שאתגייס לשייטת כי זה מה שרציתי, למרות שלא קל היה לך עם זה.
כשרצו ביחידה שאלך לקורס קצינים והפעילו עלי לחץ כבד, זכרתי אותך וידעתי שלא אוכל להעמיס עליך עוד שנה של מתח. כשנכנעתי ללחץ שלפתי קלף אחרון ואמרתי למפקדיי שאותי הם שברו, אבל לא אחתום לפני שיידברו אתך. הם כיבדו את בקשתי ובצעד חריג הטריחו עצמם לכאן, לשמיר, לשיחה אתך. גייסת לעזרתך את שוריקה, “גברת ביטחון”, שכנתך הנאמנה והאהובה, והאמת שהמראה (למרות שלא חזיתי בו) נראה לי סוריאליסטי לגמרי: את, השקטה וחסרת הביטחון, מול שלושת מפקדי השייטת. למחרת בבוקר זומנתי למשרד המפקד ונאמר לי כך: “יש לך אמא נהדרת, ועכשיו אנחנו מבינים אותך”. הם מצאו את הדרך למנות אותי לתפקיד קצונה ללא חתימה נוספת.
אמא, הרבה אנשים אהבו אותך בגלל ענוותך וצניעותך, אבל אני יודע שהיית הרבה יותר מזה. היה לך ראש פתוח ודעה מגובשת על הרבה דברים שקרו במשפחה ובקיבוץ במהלך השנים. אך מה שאפיין אותך יותר מכל הייתה הדעה ש”כל אחד צריך לעשות את מה שטוב לו” – גם אם זה לא נראה לך או לא נוח.
היית אמא דאגנית, לפעמים קצת יותר מדי, ובדרכך המיוחדת לימדת אותנו לכבד את חולשתך זו ולהבין שסיבותיך עמך. היית סבתא נהדרת, התברכת בתשעה נכדים ונכדות והשמונה נינים ונינות שאהבו אותך מאד. ידעת מה כל אחד אוהב ודאגת שאת שאהבו – יקבלו, והעיקר – נתת להם אהבה גדולה ואמתית והם החזירו לך כגמולך. אמא, תמיד סמכת עלינו והאמנת בנו, היית גאה בנו ובהישגינו, שמחת בשמחותינו ואהבת את משפחותינו וילדינו. צר לי שאנו נפרדים בהרגשה שלא הצלחנו לגרום לך ליהנות ממש מכל הטוב שסבב אותך, וחייך ללא אבא העיבו על הכל.
את שייכת לדור הולך ונעלם של אנשים שהנתינה הייתה עבורם ערך חסר גבולות ותנאים. אני יודע כמה חשובה לך המשפחה. הדבר ששימח אותך יותר מכל הייתה הידיעה שהמשפחה מאוחדת. כל פגישה משפחתית בכל הרכב שהוא גרמה לך שמחה גדולה. אנו נשאר כך.
שמחת גם על שלושת המעגלים החברתיים החשובים לי – קיבוץ שמיר וקבוצת ניצנים, חבריי מהשייטת ולבסוף משפחת הקרן הקיימת שאליה הצטרפתי לפני 12 שנים ושבה מצאתי מקום למיצוי תכונותיי האישיות והמקצועיות.
אמא – בשמך, בשם שלמה ובשם משפחותינו אני רוצה להודות לגילה אחותנו הגדולה, שהייתה כאן בשבילך תמיד, ובעיקר בשנותיך האחרונות. גילה ירשה רבות מתכונותיך, ועוד לפני לכתה אמרו עליה נכדייך שהיא “כמו סבתא לובה”. היש מחמאה גדולה מזו?
במוצאי שבת סעדנו אותך שלושתנו, זה אחר זה. בערב, ליד מיטתך בבית החולים, בעודי אוחז בידך ומלטף את ראשך, עברת לעולם שכולו טוב.
מתת בשנתך מות צדיקים, וכך יאה לך.
נוחי על משכבך בשלום.
יחי
