סימה יגר

י”ז באדר תרצ”ט – ט”ו באייר תשע”ח
8.3.1939 – 30.4.2018 

סימה נולדה בסָרָיֶיבו שביוגוסלביה באוגוסט 1939 להוריה מוריץ ודינה אָלְטֶרֶץ, אחות צעירה ללאה. האב היה צורף והאם תופרת מקצועית, והמשפחה חייתה חיים טובים ונעימים. ב-1941, כשהגרמנים נכנסו ליוגוסלביה והתקדמו לעבר סרייבו, נמלטה אמה של סימה עם שתי הבנות לצפון איטליה. אבי המשפחה נתפס על ידי האוּסְטָאשים היוגוסלבים, הוסגר לגרמנים ונרצח בימי המלחמה האחרונים במחנה הריכוז יָאסְנוֹביץ’ שבקרואטיה.

האם ובנותיה נדדו ארבע שנים באיטליה, וניצלו בזכות תושייתה של האם ועזרה מתושבים מקומיים. בחלק מהזמן גם הסתתרו במנזר. ב-1945 הן עלו ארצה והצטרפו לקיבוץ אפיקים, שם היו להן קרובי משפחה. סימה השתלבה בקלות בין ילדי הקיבוץ, אבל את זיכרונות הילדות הקשים נשאה עמה כל חייה. את מלחמת השחרור עברה עם ילדי אפיקים בפינוי בחיפה.

כמה שנים לאחר מכן עברה המשפחה לירושלים, וסימה הצטרפה לקן השומר הצעיר בעיר, שבו התחנכו כמה מחברי גרעין “תמיר” לעתיד. לקראת כיתה י’ החליטה לעבור לקיבוץ שריד, שם למדה והתחנכה עד לגיוסה לצבא. לאחר חבלי קליטה לא-קלים כ”ילדת חוץ” היא השתלבה היטב בשריד, והושפעה מאד מהמחנך האהוב שלה – המשורר נתן יונתן, שעודד את אהבתה לשירה ולמילה הכתובה.

אחרי הצבא חזרה סימה לשריד, התקבלה שם לחברות ועבדה בבית התינוקות. בסמינר חוזרי צבא בגבעת חביבה הכירה את יובל. לאחר נישואיהם ותקופת ניסיון בשריד – הם התיישבו בשמיר. הייתה זו החלטה קשה לסימה, שאהבה מאד את שריד, את משפחתה המאמצת ואת חבריה לקבוצה.

בשמיר החלה סימה לעבוד במטבח, ולאחר מכן במערכת החינוך. ב-1964 נולדו אביב וחן, ובהמשך יצאה המשפחה לשלוש שנים בפנימייה החינוכית “הדסה – נעורים”. אחרי החזרה לשמיר נולדה אורלי, וסימה המשיכה לעבוד בחינוך.

בגיל ארבעים החלה ללמוד חינוך מיוחד בסמינר אורנים, וכשסיימה את לימודיה השתלבה בתחום זה לצדן של עדה אברהמי ופנינה כהן ז”ל, ובנתה את דרכה המקצועית העצמאית.

סימה עמדה שנים בצומת ה”טיפולים המיוחדים” של מערכת החינוך ושל הקיבוץ. היא בנתה את המקום הרגיש הזה כמקום חם, מאיר פנים, תומך ומקבל. בין אם הילד או החבר נזקקו לתמיכה רגשית, להוראה מתקנת, לספיץ’-תראפי או לריפוי בעיסוק – סימה תמיד הייתה שם לטפל בכל הנחוץ, בלי לשכוח אף פעם שמאחורי הצורך עומד אדם. היא ריכזה את ועדת הייעוץ והייתה חברה בוועדת החינוך ובוועדות רבות נוספות. בין לבין הייתה גם מזכירת הקיבוץ. רוחב הדעת שלה, האנושיות, חוש ההומור וההבנה העמוקה של נפש האדם – כל אלה לקחו אותה לעתים קרובות לחברות בוועדות ובצוותים “מיוחדים”, ולשותפות בפתרון בעיות אישיות רגישות. היושרה והאמינות שהביאה אתה סייעו לה למלא בהצלחה תפקידי גישור מורכבים, תמיד ברוח טובה ובחברות.

המילה חברות אפיינה את סימה, שהייתה חברה טובה וחברת קיבוץ טובה. היא תמיד אמרה שאין בקיבוץ אמת אחת, ושלכל אדם או מעשה ציבורי יש כמה וכמה פנים שחשוב להבין ולקבל. כאשת תרבות וקהילה מובהקת היא כתבה ברכות, איחולים, דו”חות חינוכיים וגם הספדים לחברים שהלכו לעולמם – הכל בטוב טעם ובנגיעה מדויקת.

סימה עברה התקף לב וניתוח מעקפים בגיל צעיר יחסית, אך חזרה לפעילות מלאה. בשנים האחרונות, מאז יציאתה לפנסיה, הלך מצבה הבריאותי והורע. לא-פשוט היה לאשה פעילה ועצמאית כמוה לקבל את בגידת הגוף. היא נפטרה בביתה, ונשמה נשימה אחרונה כשהיא מטופלת ומחובקת בחיק משפחתה האוהבת והמסורה, כפי שרצתה בדיוק.

יחד עם יובל, אביב, חן ואורלי ומשפחותיהם, ועם כל בני המשפחה המורחבת, אנחנו נפרדים מסימה האהובה על כולנו בצער עמוק ובכאב. נוחי בשלום על משכבך, סימה יקרה.

יהי זכרה ברוך.

אמא שלי

אהובה ועוצמתית

אמא שלי, אמא, את הכל, את החיים, את חיים. את ליבת החיים.

ומליבת החיים לא נפרדים לעולם. פשוט כי זה בלתי אפשרי.

איך אכתוב לך? איך כותבים על החיים?

אז כמו ביצירה, שולפים חוט אחד קטן, מושכים אותו והופכים לעולם ומלואו.

אז כשהתיישבתי לי לכתוב לך, הבוקר, לפנות בוקר. יממה אחרי הבוקר המיוחד בו היתה לי הזכות

להיות איתך את הרגעים האחרונים של חייך. חיפשתי בלוק מכתבים לכתוב עליו. מצאתי פנקס גדול,

ריק ברובו, היו בו כמה טיוטות לברכות בכתב ידך. וזה הזכיר לי את היותך מברכת.

אני זוכרת את הברכות שהנחת ליד מיטתי, עוד מימי הגן בבוקר יום ההולדת, תמיד מיוחדות, תמיד

אוספות מילים כמו אבנים יקרות ומגישות אותן בהרכב המסויים והמתאים.

היו חשובות לך הברכות, ערכת להן טיוטות, השקעת זמן ותשומת לב.

תשומת לב תשומות לב אדירות תשומות הלב – משאבי הלב שלך אדירים, שידעת להעניק לבני האדם. משאבי הלב האדירים שאפשרו ללב שלך להמשיך לפעום, גם כשהיה נראה כמעט בלתי אפשרי. תשומות הלב שלך לפרטים, לפרטי הפרטים. ליופי ואסתטיקה הנמצאים בחפצים, באומנות, בטבע, ביצירה, בצמחייה, בשירה ובמילים. הצלחת להכניס המון יופי למילים. אהבת מילים וגם אספת אותן. והנה מתוך בלוק הנייר יצא דף בכתב ידך ובו אוסף, אחד האוספים היותר מגניבים שלך, אוסף של ביטוי אחד שאומרים אותו בכל העולם – ובחרתי להקריא אותו כפי שכתבת אותו: יָבָש יָבָש (טורקית) אָבָגר אָבָגר (לדינו) פּוֹלָקוֹ פּוֹלָקוֹ (סרבו-קרואטית) לַנגזָם לַנגזָם (גרמנית) שוואיה שוואיה (ערבית) פּוֹלֶה פּוֹלֶה (סווהילית) פִּיאָנוֹ פִּיאָנוֹ (איטלקית) פּוֹלֶקוֹ פּוֹלֶקוֹ (בולגרית) slowly but shourly סִיגָה סִיגָה (יוונית) וכמובן לאט לאט – בעברית אז אתן לעצמי ולנו את הזמן, לאט לאט, לתת לכל מי שאת בשבילנו להיספג ולחלחל.

השארת אותי עם הבנים. טיפחת סביבך גברים רגישים, גברים מיוחדים. היה ממש מוזר לשבת אתמול לארוחת ערב ולהבין שאני האישה היחידה בשולחן. החודשים האחרונים חידדו אצלי את הקשר שלנו אם ובת. שמחוברות במבע עיניים, מביטות זו בזו ומבינות בשבריר שנייה עניינים מורכבים, מבינות את כל מורכבות החיים, ולזה לפעמים אין מילים.

אני אוהבת אותך אמא שלי מעמקי ליבי

תודה שנתת לי חיים

 

אני מתכבדת לקרוא שיר שאהבת מכל. שיר שביקשת שנקריא היום :

 

אני רוצה תמיד עיניים – נתן זך

 

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת

אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי

הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל

אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל

וּמָלֵא, כָּל-כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

 

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי

הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר

עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי

לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי

וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת

וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת

מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.

 

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.

וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ

הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל

בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת

אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.