יצחק (פרויים) אפרים

ז’ כסליו תרע”ט – ט’ אב תשנ”ה 
11.11.1918 – 5.8.1995 

בן זוג לברוריה, אב לחיה ודודו. ממייסדי שמיר.

נולד ביאסי שברומניה ב-ז’ בכסלו תרע”ט, 11.11.1918,

נפטר ב-ט’ באב תשנ”ה, 5.8.1995.

קבור בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.

פרויים נולד ב-1919 ביאסי שברומניה למשפחת פלודרמן, ב-1931 הצטרף לקן “השומר הצעיר” בעיר, ואחרי שנתיים של הכשרה עלה ארצה ב-1939 בעלייה בלתי לגאלית והצטרף לשמיר. במלחמת העולם השנייה התגייס לבריגדה היהודית.

בשנותיו בשמיר עבד פרויים במוסך, בקואופרטיב “הקו”, בנהגות במוסד החינוכי, במדגה, במטע ובשנותיו האחרונות במפעל האופטיקה הוא היה חצרן, סדרן עבודה, עסק הרבה בשמירה ובבדיקת ה”סליקים” בשמיר (לפני קום המדינה), וכן כיהן בוועדות העבודה, הבטיחות, הביטחון, הרכב, החינוך והחברים.

יחד עם ברוריה רעייתו גידל פרויים באהבה את בתם חיה ובנם דודו.

על קברו אמר מוטל’ה:

… פרויים לא היה רק מכונאי. האיש, שהתייחס לעבודה כמעט בקדושה (בכך לא היה שונה מחבריו), נטל על עצמו את תפקיד “קצין התחבורה” של הענף (המדגה)…

… פרויים ידע לצחוק! יום אחד – יוסי ואני נשטפים בתעלת המים, יוצאים ממנה ערומים לחלוטין ומדדים לעבר הצריף. פרויים לידינו, לבוש, צועק לפתע לעבר המטע: “נירה, מה את אומרת?” – עוד לא נולד החייל שהשטח על הארץ במהירות גדולה מזו שבה אנחנו נמרחנו על האדמה הבוצית לקול צחוקו הרועם של פרוים. והיה לו צחוק חזק ומתגלגל, שפתאום היה נפסק ללא כל חיוך ביניים…”.

והבן דודו כתב:

…אני יכול לספר מה שכולם יודעים: אבא היה איש עמל, חרוץ, עקשן, לא ויתר על עקרונותיו עד יומו האחרון. הוא היה מסור למשפחה ולרעיו הקיבוץ. היה שתקן וסגור. היה מוכשר ועסק בהמון מלאכות. היו בו הומור וחכמת חיים וגם קצת ערמומיות.

… אני יכול לספר את מה שאני זוכר: אני זוכר את מסירותו, את הפדנטיות שלו. אני זוכר את הזמן ואת הדאגה שתמיד הקדיש לנו, ילדיו, משפחתו…

… אני יכול לנסות לספר על מה שמעט יודעים: למרות היותו מאופק, אבא היה רגשן. רבים מעקרונותיו המקודשים היו ביטוי לרגשותיו…

… ומה שרק אני יודע: אבא לימד אותי לצייר, הוא היקנה לי כלים להתבוננות… ממנו למדתי כמה חשוב להתנקות מדעות קדומות כשבאים לצייר… היכולת הזאת להילחם על הדעה הפרטית, לצד שמירה על אובייקטיביות – לא במקומה…

יהי זכרו ברוך!