עודד שולר

26.2.1940 – 7.11.2012 

בנם של חיים ותלמה שולר, בן זוג לחנק’ה, אב לרמי, עידית ורונית. חבר בקבוצת “מעין”.

נולד ב-26.2.1940, נפטר ב-7.11.2012.

קבור בחלקה המזרחית בבית הקברות בקיבוץ שמיר.

עודד שלי,

הפרחים, האנשים, המילים שמסרבות לחדור לנפש פנימה, כמו מערבולות מסביבי – ואני הרחק מכאן, אני מפליגה אל מחוזות ילדותנו…

עודדי שלי היה שם החיבה שלך בילדותנו, ובו טמון הכל: אבא, אמא, אחיות ואח בוגר שלי. בית חם ואוהב, בו לכל אחד מקום בשפע – ולא במובן הפיזי (כי חיינו התנהלו בחדרון קטן). אתה היית גאוות הענף המשפחתי: בן יחיד בין כל 11 בנות הדוד לבית שולר.

אבא חינך אותנו לאהבת השירה והמוזיקה. קולו הערב ניטע בך בעוצמות. בהתכנסויות המשפחתיות ובחגים, שירתך היתה מרכיב מרכזי, והאקורדיון שבו הפלאת לנגן וללוות כל אירוע משמח, היה בן לוויה קבוע.

סיפור חייך עובר מולי כמו סרט… הבילויים סביב האופניים המיוחדים שנחתו בביתנו מארצות הברית בתקופה שבה זוג אופניים טרם נראה בחצרנו, ואתה לימדת אותי לרכוב עליהם… הנסיעות שלך לבקר את אמך בחיפה, ברכב משוריין שספג כדורים מצלפים ערבים ואתה רק בן שבע (או אולי אף צעיר יותר)… הגיוס לצבא שסימל עבורי את שיא הבגרות ואנו, האחיות, התגייסנו והתייצבנו בכל חופשה ליד האוטובוס, עם זוג מגפיים בימי החורף, לקבל את פניך כדי שלא תשקע בבוץ הטובעני (מדרכות טרם נבנו בשמיר)…

ובהמשך, עם הקמת ביתכם המשותף, עם חנק’ה, בית שידע ימים יפים וגם ימי דאגה וכאב – אך השירה היתה שם תמיד כבת לוויה נאמנה…

עמוסים וקצרים חייך, אחי היקר. בגילנו רק מתחילים לקצור את פירות העבר, נחים על זרי הדפנה ורווים נחת. ולפתע, באחת באה רוח רעה וטרפה הכל.

קולך העמוק ושירתך מתנגנים ומתנגנים – אך העצב, העצב הזה גם הוא עמוק מאד היום.

חנקה יקרה,

במה אוכל לחזק אותך שידי המלאך שלך ונשמתך לא איבדו תקווה לרגע… תמיד בנימה אופטימית וקורטוב של הומור, שהוא ביטוי כה עמוק לקשר המיוחד שנרקם ביניכם לאורך החיים המשותפים. בית איתן ומבוצר בניתם יחד, ובו גידלתם ילדים למופת: רמי, עידית ורונית, שהביאו שמחה וגאווה לחייכם. ונכדים שזכו לטעום את טעם הבית החם שבניתם.

מחבקת ואוהבת, ומסרבת להיפרד,

יעל שפיגלר

דברים על קברו של עודד

עודד… ג’ינג’י, כפי שכולנו קראנו לו כל החיים. היכרות של חיים שלמים, החל מהילדות בשמיר הישנה (זאת שעל יד רמת יוחנן) ואח”כ בכל תחנות חיינו.

היינו אז חבורת ילדים קטנה, משועממת ומאוד פרועה, רובה בנים, מתרוצצת כל היום בין כמה אוהלים, צריף אחד ובית אבן ערבי (מג’דל) אחד, ומחפשים אקשן! זאת אומרת משהו להרוס ולפרק, ובדרך כלל גם די מצליחים… הבעיות התחילו כשהיה צריך לפעמים גם לתקן ולהרכיב, ואת זה ידע לעשות רק עודד! כבר אז ידענו שזה מה שעודד יעשה כשיהיה גדול, וכך באמת היה… הוא הפך למכונאי בחסד על כל הנדרש: שקט נפשי, סבלנות ויכולת אבחון עילאית. בתקופת עבודתנו בציוד הכבד (מיד לאחר השחרור מהצבא) עודד עשה את כל ההבדל בין מכונות ענק שעומדות כגרוטאות לבין עסק חי ומתפקד, משנה סדרי בראשית ולפעמים גם מרוויח! ידעתי תמיד שיש על מי לסמוך ואת מי להזעיק כשצריך. עודד היה בא בכל שעה משעות היממה ופותר את הבעיה.

והייתה כמובן להקת הזמר (רביעיית מעין), שקמה בסוף י”ב ובהמשך שלישייה מאז ועד היום, יותר מחמישים שנה. שרים בכל חג ומועד, שירים כושיים ושירי ארץ-ישראל. עודד היה הרוח החיה, המשוגע לעניין, מוצא את השירים ואת המנגינות, אוסף אותנו לחזרות, כותב את התווים, מלווה בפסנתר או אקורדיון. בעצם הוא ירש את זה מאבא שלו, חיים, שהוא ומיקו היו המייסדים של הפרויקט הזה אי שם בסוף שנות החמישים. לא פעם זה היה די מתיש ומעייף וצריך היה להפעיל שכנוע וקצת לחץ. עודד לא ויתר לא לעצמו ולא לנו. באמת היה לי ממש לא נעים לסרב לו … אבל מאביגיל (אשר על החגים) אני מודה שממש פחדתי…

עודד גם דאג למרבה המזל להקליט אותנו בהזדמנויות שונות, בעיקר בחזרות האחרונות. ובזכות זה נוכל כולנו להמשיך ולשמוע את השירים (לפחות חלקם) כל עוד נחיה.

לפני כמה שנים, בהגיעו לשבעים, החליט לפרוש מהמוסך ולצאת לפנסיה. איך אמר לי: “אני רוצה להיות יותר עם חנק’ה ובעיקר לטייל אתה כמו שהיא אוהבת לחו”ל”. ובאמת הספקתם, אבל כל כך מעט, כמה חבל.

כשנחתה עליו המחלה, התמודד אתה באומץ ועד הסוף לא איבד את ההומור המיוחד שלו. הבטחנו איש לרעהו שבפסח הקרוב בטח נשיר… לקראת הסוף היה עצוב וכואב לראותו מתמודד עם כוח חזק ממנו שאוחז ומושך אותו לתהום ואין מושיע ומציל. ראינו את חנק’ה מתמודדת ומלווה ודואגת לו במסירות אין קץ כל הימים והלילות, וכמובן המשפחה, זו הקטנה וגם זו המורחבת.

עודד ידידי, לשיר יחד כבר לא נוכל. ובכל זאת, בזכותך, נשארנו עם המנגינות, וכל עוד נשמע אותן גם נזכור אותך.

עוזי צור